×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
ישעיהו ל׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) ה֣וֹי בָּנִ֤ים סֽוֹרְרִים֙א נְאֻם⁠־יְהֹוָ֔הי״י֔ לַעֲשׂ֤וֹת עֵצָה֙ וְלֹ֣א מִנִּ֔י וְלִנְסֹ֥ךְ מַסֵּכָ֖ה וְלֹ֣א רוּחִ֑י לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת חַטָּ֖את עַל⁠־חַטָּֽאת׃ (ב) הַהֹֽלְכִים֙ לָרֶ֣דֶת מִצְרַ֔יִם וּפִ֖י לֹ֣א שָׁאָ֑לוּ לָעוֹז֙ בְּמָע֣וֹז פַּרְעֹ֔ה וְלַחְס֖וֹת בְּצֵ֥ל מִצְרָֽיִם׃ (ג) וְהָיָ֥ה לָכֶ֛ם מָע֥וֹז פַּרְעֹ֖ה לְבֹ֑שֶׁת וְהֶחָס֥וּת בְּצֵל⁠־מִצְרַ֖יִם לִכְלִמָּֽה׃ (ד) כִּֽי⁠־הָי֥וּ בְצֹ֖עַן שָׂרָ֑יו וּמַלְאָכָ֖יו חָנֵ֥ס יַגִּֽיעוּ׃ (ה) כֹּ֣ל הֹבִ֔אישׁב עַל⁠־עַ֖ם לֹא⁠־יוֹעִ֣ילוּ לָ֑מוֹ לֹ֤א לְעֵ֙זֶר֙ וְלֹ֣א לְהוֹעִ֔יל כִּ֥י לְבֹ֖שֶׁת וְגַם⁠־לְחֶרְפָּֽה׃ (ו) מַשָּׂ֖א בַּהֲמ֣וֹת נֶ֑גֶב בְּאֶ֩רֶץ֩ צָרָ֨ה וְצוּקָ֜ה לָבִ֧יא וָלַ֣יִשׁ מֵהֶ֗ם אֶפְעֶה֙ וְשָׂרָ֣ף מְעוֹפֵ֔ף יִשְׂאוּ֩ עַל⁠־כֶּ֨תֶף עֲיָרִ֜ים חֵילֵהֶ֗ם וְעַל⁠־דַּבֶּ֤שֶׁת גְּמַלִּים֙ אֽוֹצְרֹתָ֔ם עַל⁠־עַ֖ם לֹ֥א יוֹעִֽילוּ׃ (ז) וּמִצְרַ֕יִם הֶ֥בֶל וָרִ֖יק יַעְזֹ֑רוּ לָכֵן֙ קָרָ֣אתִי לָזֹ֔את רַ֥הַב הֵ֖ם שָֽׁבֶת׃ (ח) עַתָּ֗ה בּ֣וֹא כׇתְבָ֥הּ עַל⁠־ל֛וּחַ אִתָּ֖ם וְעַל⁠־סֵ֣פֶר חֻקָּ֑הּ וּתְהִי֙ לְי֣וֹם אַחֲר֔וֹן לָעַ֖ד עַד⁠־עוֹלָֽם׃ (ט) כִּ֣י עַ֤ם מְרִי֙ ה֔וּא בָּנִ֖ים כֶּחָשִׁ֑ים בָּנִ֕ים לֹא⁠־אָב֥וּ שְׁמ֖וֹעַ תּוֹרַ֥ת יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (י) אֲשֶׁ֨ר אָמְר֤וּ לָרֹאִים֙ לֹ֣א תִרְא֔וּ וְלַ֣חֹזִ֔ים לֹ֥א תֶחֱזוּ⁠־לָ֖נוּ נְכֹח֑וֹת דַּבְּרוּ⁠־לָ֣נוּ חֲלָק֔וֹת חֲז֖וּ מַהֲתַלּֽוֹת׃ (יא) ס֚וּרוּ מִנֵּי⁠־דֶ֔רֶךְ הַטּ֖וּ מִנֵּי⁠־אֹ֑רַח הַשְׁבִּ֥יתוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אֶת⁠־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ (יב) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל יַ֥עַן מׇאׇסְכֶ֖ם בַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַֽתִּבְטְחוּ֙ בְּעֹ֣שֶׁק וְנָל֔וֹז וַתִּֽשָּׁעֲנ֖וּ עָלָֽיו׃ (יג) לָכֵ֗ן יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ הֶעָוֺ֣ן הַזֶּ֔ה כְּפֶ֣רֶץ נֹפֵ֔ל נִבְעֶ֖ה בְּחוֹמָ֣ה נִשְׂגָּבָ֑ה אֲשֶׁר⁠־פִּתְאֹ֥ם לְפֶ֖תַע יָב֥וֹא שִׁבְרָֽהּ׃ (יד) וּ֠שְׁבָרָ֠הּ כְּשֵׁ֨בֶר נֵ֧בֶל יוֹצְרִ֛ים כָּת֖וּת לֹ֣א יַחְמֹ֑ל וְלֹֽא⁠־יִמָּצֵ֤א בִמְכִתָּתוֹ֙ חֶ֔רֶשׂ לַחְתּ֥וֹת אֵשׁ֙ מִיָּק֔וּד וְלַחְשֹׂ֥ף מַ֖יִם מִגֶּֽבֶא׃ (טו) כִּ֣י כֹֽה⁠־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יֱהֹוִ֜היֱ⁠־הֹוִ֜ה קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֗ל בְּשׁוּבָ֤ה וָנַ֙חַת֙ תִּוָּ֣שֵׁע֔וּן בְּהַשְׁקֵט֙ וּבְבִטְחָ֔ה תִּֽהְיֶ֖ה גְּבוּרַתְכֶ֑ם וְלֹ֖א אֲבִיתֶֽם׃ (טז) וַתֹּ֨אמְר֥וּ לֹא⁠־כִ֛י עַל⁠־ס֥וּס נָנ֖וּס עַל⁠־כֵּ֣ן תְּנוּס֑וּן וְעַל⁠־קַ֣ל נִרְכָּ֔ב עַל⁠־כֵּ֖ן יִקַּ֥לּוּ רֹדְפֵיכֶֽם׃ (יז) אֶ֣לֶף אֶחָ֗ד מִפְּנֵי֙ גַּעֲרַ֣ת אֶחָ֔ד מִפְּנֵ֛י גַּעֲרַ֥ת חֲמִשָּׁ֖ה תָּנֻ֑סוּ עַ֣ד אִם⁠־נוֹתַרְתֶּ֗ם כַּתֹּ֙רֶן֙ עַל⁠־רֹ֣אשׁ הָהָ֔ר וְכַנֵּ֖ס עַל⁠־הַגִּבְעָֽה׃ (יח) וְלָכֵ֞ן יְחַכֶּ֤ה יְהֹוָה֙י״י֙ לַחֲנַנְכֶ֔ם וְלָכֵ֥ן יָר֖וּם לְרַחֶמְכֶ֑ם כִּֽי⁠־אֱלֹהֵ֤י מִשְׁפָּט֙ יְהֹוָ֔הי״י֔ אַשְׁרֵ֖י כׇּל⁠־ח֥וֹכֵי לֽוֹ׃ (יט) כִּי⁠־עַ֛ם בְּצִיּ֥וֹן יֵשֵׁ֖ב בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם בָּכ֣וֹ לֹֽא⁠־תִבְכֶּ֗ה חָנ֤וֹן יׇחְנְךָ֙ לְק֣וֹל זַעֲקֶ֔ךָ כְּשׇׁמְעָת֖וֹ עָנָֽךְ׃ (כ) וְנָתַ֨ן לָכֶ֧ם אֲדֹנָ֛י לֶ֥חֶם צָ֖ר וּמַ֣יִם לָ֑חַץ וְלֹא⁠־יִכָּנֵ֥ף עוֹד֙ מוֹרֶ֔יךָ וְהָי֥וּ עֵינֶ֖יךָ רֹא֥וֹת אֶת⁠־מוֹרֶֽיךָ׃ (כא) וְאׇזְנֶ֙יךָ֙ תִּשְׁמַ֣עְנָה דָבָ֔ר מֵאַחֲרֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר זֶ֤ה הַדֶּ֙רֶךְ֙ לְכ֣וּ ב֔וֹ כִּ֥י תַאֲמִ֖ינוּ וְכִ֥י תַשְׂמְאִֽילוּ׃ (כב) וְטִמֵּאתֶ֗ם אֶת⁠־צִפּוּי֙ פְּסִילֵ֣י כַסְפֶּ֔ךָ וְאֶת⁠־אֲפֻדַּ֖ת מַסֵּכַ֣ת זְהָבֶ֑ךָ תִּזְרֵם֙ כְּמ֣וֹ דָוָ֔ה צֵ֖א תֹּ֥אמַר לֽוֹ׃ (כג) וְנָתַן֩ מְטַ֨ר זַרְעֲךָ֜ אֲשֶׁר⁠־תִּזְרַ֣ע אֶת⁠־הָאֲדָמָ֗ה וְלֶ֙חֶם֙ תְּבוּאַ֣ת הָאֲדָמָ֔ה וְהָיָ֥ה דָשֵׁ֖ן וְשָׁמֵ֑ן יִרְעֶ֥ה מִקְנֶ֛יךָ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כַּ֥ר נִרְחָֽב׃ (כד) וְהָאֲלָפִ֣ים וְהָעֲיָרִ֗ים עֹֽבְדֵי֙ הָאֲדָמָ֔ה בְּלִ֥יל חָמִ֖יץ יֹאכֵ֑לוּ אֲשֶׁר⁠־זֹרֶ֥ה בָרַ֖חַת וּבַמִּזְרֶֽה׃ (כה) וְהָיָ֣ה׀ עַל⁠־כׇּל⁠־הַ֣ר גָּבֹ֗הַּ וְעַל֙ כׇּל⁠־גִּבְעָ֣ה נִשָּׂאָ֔ה פְּלָגִ֖ים יִבְלֵי⁠־מָ֑יִם בְּיוֹם֙ הֶ֣רֶג רָ֔ב בִּנְפֹ֖ל מִגְדָּלִֽים׃ (כו) וְהָיָ֤ה אוֹר⁠־הַלְּבָנָה֙ כְּא֣וֹר הַחַמָּ֔ה וְא֤וֹר הַֽחַמָּה֙ יִֽהְיֶ֣ה שִׁבְעָתַ֔יִם כְּא֖וֹר שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים בְּי֗וֹם חֲבֹ֤שׁ יְהֹוָה֙י״י֙ אֶת⁠־שֶׁ֣בֶר עַמּ֔וֹ וּמַ֥חַץ מַכָּת֖וֹ יִרְפָּֽא׃ (כז) הִנֵּ֤ה שֵׁם⁠־יְהֹוָה֙י״י֙ בָּ֣א מִמֶּרְחָ֔ק בֹּעֵ֣ר אַפּ֔וֹ וְכֹ֖בֶד מַשָּׂאָ֑הֿ שְׂפָתָיו֙ מָ֣לְאוּ זַ֔עַם וּלְשׁוֹנ֖וֹ כְּאֵ֥שׁ אֹכָֽלֶת׃ (כח) וְרוּח֞וֹ כְּנַ֤חַל שׁוֹטֵף֙ עַד⁠־צַוָּ֣אר יֶחֱצֶ֔ה לַהֲנָפָ֥ה גוֹיִ֖ם בְּנָ֣פַת שָׁ֑וְא וְרֶ֣סֶן מַתְעֶ֔ה עַ֖ל לְחָיֵ֥י עַמִּֽים׃ (כט) הַשִּׁיר֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כְּלֵ֖יל הִתְקַדֶּשׁ⁠־חָ֑ג וְשִׂמְחַ֣ת לֵבָ֗ב כַּהוֹלֵךְ֙ בֶּחָלִ֔יל לָב֥וֹא בְהַר⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־צ֥וּר יִשְׂרָאֵֽל׃ (ל) וְהִשְׁמִ֨יעַ יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶת⁠־ה֣וֹד קוֹל֗וֹ וְנַ֤חַת זְרוֹעוֹ֙ יַרְאֶ֔ה בְּזַ֣עַף אַ֔ף וְלַ֖הַב אֵ֣שׁ אוֹכֵלָ֑ה נֶ֥פֶץ וָזֶ֖רֶם וְאֶ֥בֶן בָּרָֽד׃ (לא) כִּֽי⁠־מִקּ֥וֹל יְהֹוָ֖הי״י֖ יֵחַ֣ת אַשּׁ֑וּר בַּשֵּׁ֖בֶט יַכֶּֽה׃ (לב) וְהָיָ֗ה כֹּ֚ל מַֽעֲבַר֙ מַטֵּ֣ה מֽוּסָדָ֔הֿ אֲשֶׁ֨ר יָנִ֤יחַ יְהֹוָה֙י״י֙ עָלָ֔יו בְּתֻפִּ֖ים וּבְכִנֹּר֑וֹת וּבְמִלְחֲמ֥וֹת תְּנוּפָ֖ה נִלְחַם⁠־[בָּֽם] (בה (לג) כִּֽי⁠־עָר֤וּךְ מֵֽאֶתְמוּל֙ תׇּפְתֶּ֔ה גַּם⁠־[הִ֛יא] (הוא) לַמֶּ֥לֶךְ הוּכָ֖ן הֶעְמִ֣יק הִרְחִ֑ב מְדֻרָתָ֗הּ אֵ֤שׁ וְעֵצִים֙ הַרְבֵּ֔ה נִשְׁמַ֤ת יְהֹוָה֙י״י֙ כְּנַ֣חַל גׇּפְרִ֔ית בֹּעֲרָ֖ה בָּֽהּ׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א סֽוֹרְרִים֙ א=סֽוֹרֲרִים֙ (חטף)
ב הֹבִ֔אישׁ
• מ״ק-א=<ל׳ כת׳ א׳>
• הקלדה-קרי=הֹבִ֔ישׁ ובחלק מהדפוסים העירו <יתיר א׳> או <א׳ נחה>
E/ע
הערותNotes
(א) בפרק זה מוכיח הנביא את השבטים בתקופת הושע בן אלה1 שביקשו להינצל מסנחריב על ידי השתדלות ולא על ידי תפילה באומרו2, הוֹי – אוי3 להם4 לַבָּנִים הַסוֹרְרִים – הסרים מן הדרך5 נְאֻם – כך אמר6 יְהוָה, כי כאשר באה אליהם צרה לא שבו אל ה׳ ולא ביקשו ממנו עזרה7 כפי שעשו אבותם, אלא סרו מדרך התפילה8 לַעֲשׂוֹת – לבקש9 עֵצָה – עצת אדם10, וְלֹא – ואין העצה הזאת11 מִנִּי – ממני12 ולא ברשותי13, וְלִנְסֹךְ – ולהתכסות14 מַסֵּכָה – בכיסוי15 ולחסות בצילם16 של מצרים17 וְלֹא – ואין רוּחִי – דעתי בדבר18, ואין רצוני בזה19, לְמַעַן סְפוֹת – יוסיפו20 חַטָּאת עַל חַטָּאת כאילו לא די להם בחטאים שיש להם וחפצם להוסיף עליהם עוד21: (ב) ומפרש הנביא מה עשו22; הַהֹלְכִים – אשר הלכו23 מארצם24 לָרֶדֶת25 לְמִצְרַיִם לבקש מהם עזר26 וּפִי ה׳27 לֹא שָׁאָלוּ, והליכתם היתה לָעוֹז – להתחזק28 בְּמָעוֹז – בחוזק29 פַּרְעֹה30 וְלַחְסוֹת – ולהתכסות31 בְּצֵל מִצְרָיִם32: (ג) והודיעם הנביא שעזרת מצרים לא תועיל להם באומרו33, וְהָיָה – ויהיה34 לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת – לבושה כי לא יועיל לכם35, וְהֶחָסוּת – והמחסה36 בְּצֵל מִצְרַיִם יגרום לכם37 לִכְלִמָּה38 מעצתכם39, שהשפלתם עצמכם למס עובד בחינם40: (ד) כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו של מלך ישראל בשליחות למלך מצרים41, וּמַלְאָכָיו – ושלוחיו42 עד העיר43 חָנֵס – תַּחְפַּנְחֵס44 יַגִּיעוּ – הגיעו45 להתחנן לפרעה46: (ה) כֹּל – הכל47 הֹבִאישׁ – בושו ונכלמו בלכתם48 עַל – אל49 עַם אשר50 לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ – להם51, כי ההליכה לשם52 לֹא היתה53 לְעֵזֶר וְאף54 לֹא לְהוֹעִיל – לתועלת אחרת55 כִּי אם56 לְבֹשֶׁת – לבושה57 וְגַם לְחֶרְפָּה שתסובב על ידם58: (ו) ולפי ששלח מלך ישראל בהמות טעונות זהב וכסף ומנחה ושוחד למלך מצרים כדי שיעזור לו כנגד מלך אשור59, אמר כי הכלימה תהיה על60 הַמַשָּׂא61 מכסף וזהב אשר נשאו62 בַּהֲמוֹת – בהמותם להוליך שוחד למצרים היושבת בארץ63 נֶגֶב – יבשה וחרבה64, הנמצאת דרומית לארץ ישראל65, ולשם כך עברו דרך המדבר66 ומסכנים את עצמם67 בְּמדברות68 אֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה69, מקום70 לָבִיא וָלַיִשׁ – אריות71, ומהמזיקים המצויים שמה יש72 מֵהֶם מיני נחשים הנקראים73 אֶפְעֶה74 וְשָׂרָף מְעוֹפֵף75; ואלה היורדים למצרים76 יִשְׂאוּ – היו נושאים77 עַל כֶּתֶף עֲיָרִים – חמורים קטנים78 חֵילֵהֶם – את עושרם79, וְעַל דַּבֶּשֶׁת80 גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם שאצרו מימי קדם למשמרת81, כדי להסיעם82 עַל – אל83 עַם מצרים84 אשר85 לֹא יוֹעִילוּ86: (ז) וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק87 יַעְזֹרוּ, כי מלבד שאין הכח בידם לעזור הנה עוד מזדון לבם לא יעזרו כי המה אויבים לישראל88, לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת – למצרים89 רַהַב – גסי רוח90, ומתגאים91 הֵם בדבר שאין לאל ידם לעזור92, והם93 שָׁבֶת – עָם בטל94 שובתים מכל עבודה ויגיעה, ולא עזרו לאומה שבטחו עליהם בשום פעם95: (ח) וצווה ה׳ לנביא שיכתוב את הנבואה הזאת בפניהם כדי שיהיה זיכרון ליום אחרון96 באומרו97, עַתָּה אחרי שאינם שומעים לקולי שאני קורא וזועק אחריהם98, בּוֹא כָתְבָהּ – כתוב את אותה הנבואה99 עַל לוּחַ100 אִתָּם – במעמדם101, שתהיה למשמרת102 בידם לזיכרון103, וְעַל סֵפֶר חֻקָּהּ – חקוק אותה104 בעט ברזל105 וּתְהִי – למען תהיה להם לזיכרון106 לְיוֹם – לימים107 אַחֲרוֹן – אחרונים108 לָעַד עַד עוֹלָם כדי שיראו הם והבאים אחריהם109 שהעידותי בהם שלא יבטחו במצרים110, ולמען ידעו שלא על חינם הבאתי את הפורענויות עליהם אלא בעבור עוונם111: (ט) כִּי עַם ישראל112 מְרִי – סרבן113 הוּא כנגד ה׳ יתברך ועוברים על תורתו114, בָּנִים כֶּחָשִׁים – מכחישים בהשגחת המקום115, בָּנִים לֹא אָבוּ – רוצים116 לִשְׁמוֹעַ117 תּוֹרַת יְהוָה ולזה לא שאלו פיו גם בדבר המלחמה118: (י) בנים אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים – לנביאי האמת119 לֹא תִרְאוּ – תתנבאו120 לומר לנו שלא לרדת למצרים לבקש עזרתם121, וְלַחֹזִים – ולנביאים122 אמרו123 לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת – דברים ישרים124, אלא125 דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת – דברים רכים126 ודברי חנופה127 כמו נביאי הבעל שמחליקין דבריהם ומחניפין לומר שלום יהיה לכם128, חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת דברי לעג129 וצחוק130: (יא) ועוד הם אומרים לנביאי ה׳131 סוּרוּ אתם בעצמכם132 מִנֵּי דֶרֶךְ – מן הדרך הזאת133, הַטּוּ אותנו134 מִנֵּי אֹרַח – מן האורח הזה שאתם אומרים לנו בכל יום שלא נעשה כתאוות לבבינו135, כי חפצים אנו בנבואת שקר136, הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת מה שאתם אומרים לנו בכל יום ויום בשם137 קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, וכך לא תשרה שכינה עלינו, ונהיה כשאר הגויים נתונים תחת המזל138: (יב) לָכֵן כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל שאתם מואסים בקדושתו139, יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה בדברי הנביאים האומרים בשם ה׳140 נבואת אמת141 ומוכיחים אתכם ללכת אל הדרך הטובה142, וַתִּבְטְחוּ בְּממונכם שהוא143 מְעֹשֶׁק וגזל144, וְעל דבר נָלוֹז – מוטה145 בטחתם146 בתתכם לו שוחד לעזור לכם מיד מלך אשור147, ולא רק בלבבכם סמכתם עליו, אלא148 וַתִּשָּׁעֲנוּ – סמכתם149 עָלָיו בפועל להיות לכם משענת חזקה150: (יג) לָכֵן יִהְיֶה לָכֶם הֶעָוֹן הַזֶּה של הסרת הביטחון מה׳ וההשענות על מצרים151 כְּפֶרֶץ – כשבר152 של חומה153 נֹפֵל – שנפל קצת ממנה154, נִבְעֶה – מתגלה155 ונראה הפרץ156 בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה – חזקה157 אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע158 יָבוֹא שִׁבְרָהּ ותיפול כל החומה159: (יד) ומפלת החומה ושברונה לא תהיה לחלקים גדולים שיוכלו במהרה להקימה160, אלא וּשְׁבָרָהּ – וישבור האל את אותה החומה שאתם חושבים להשגב בה161 כְּשֵׁבֶר ״נֵבֶל יוֹצְרִים״162 שהיוצר שובר אותו עד שיהיה163 כָּתוּת – מרוצץ164 דק דק, כי המכתת165 לֹא יַחְמֹל עליו מלכתתו166, עד אשר167 וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ – בין השברים הכתותים168 אפילו לא169 חֶרֶשׂ – חרס170 גדול דיו שיהיה ראוי171 לַחְתּוֹת – לשאוב בו172 אֵשׁ מִן הַיָּקוּד – ההיסק173 וְלַחְשֹׂף – או174 לדלות בו175 מַיִם מִגֶּבֶא – מגוב מים176: (טו) כִּי כֹה אָמַר לכם177 אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל178, אינכם צריכים לבקש לכם מעוז ממצרים ולאבד את ממונכם, כי אם תשמעו לי179 ותבטחו בי ולא במצרים180, בְּשׁוּבָה – בהשקט181 רוגע182 וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן במקומכם ולא תצטרכו לרדת למצרים183, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה184 תשבו בעירכם, וזאת185 תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם על האויב186 מבלי עמל187, כי ה׳ הוא הנלחם לכם188, וְלֹא אֲבִיתֶם – רציתם189 לשמוע190 ובחרתם להיעזר במצרים במלחמה191 כנגד מלך אשור192: (טז) וַתֹּאמְרוּ לֹא נבטח בה׳193, כִי אם יבוא האויב194 אזי עַל סוּס – סוסים הבאים ממצרים195 נָנוּס – נברח196, עַל כֵּן יענישכם ה׳197 וכדבריכם כן יהיה198 שְׁתְּנוּסוּן מפני האויב199, וְעל כי אמרתם200 עַל סוס201 קַל שיבוא ממצרים202 נִרְכָּב, עַל כֵּן בעבור זה203 יהיה להיפך כי204 יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם וישיגו אתכם205 ויתחזקו עליכם206: (יז) אֶלֶף אֶחָד מכם207 מִפְּנֵי גַּעֲרַת – נזיפת208 אֶחָד מן האויבים תנוסו209, או210 מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה מן האויבים211 תָּנֻסוּ כולכם212, ומן המנוסה תהיו מפוזרים213 עַד אִם – אשר214 נוֹתַרְתֶּם – תשארו יחידים215 כַּתֹּרֶן216 של הספינה אשר יעמידוהו217 עַל רֹאשׁ הָהָר יחידי218, וְכַנֵּס – וכמו נס219 עַל הַגִּבְעָה220, מעטים מול רבים221 בלתי ראויים לנצח222: (יח) וְלָכֵן הואיל ולא אביתם לשמוע223 לא ידלג על הגזירה הרעה למהר להביא הטובה, אלא224 יְחַכֶּה – ימתין225 יְהוָה עד בוא קיצה של הגזירה הרעה226 לַחֲנַנְכֶם – לחון אתכם227, וְלָכֵן יָרוּם – יתרומם228 ויתרחק229 לְרַחֶמְכֶם230, והטעם שיחכה וימתין עם החנינה והרחמים הוא231 כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְהוָה ובהכרח תקבלו תחילה את משפט העונש על עוונותיכם232, ויפרע תחילה מן המורדים בו233, ומכל מקום234 אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי – מי שיחכה235 לוֹ וימתין עד תשועת ה׳ שתבוא, ולבסוף יִוָּשַׁע236: (יט) ואמר הנביא237 כִּי עוד ימים באים אשר238 הַעַם הנשאר239 בְּצִיּוֹן והעם אשר240 יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם יהיה צדיק241 ולכן בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה, כי לא תצטרכו לשאול בקשה מהקב״ה בבכיה242 לעורר רחמיו, אלא243 חָנוֹן יָחְנְךָ המקום244 לְקוֹל זַעֲקֶךָ בלבד245, כְּשָׁמְעָתוֹ – ומיד כשישמע את קולך246 עָנָךְ – יענה לך247: (כ) ואף כשיהיה יהודה במצור מפני סנחריב וחילו, מתנבא הנביא כי יצילם ה׳ בעת זעקתם אליו באומרו248, וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי בלבבכם להסתפק249 בְּלֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ250 שלא תהיו שטופים אחר התענוגות כמו עכשיו251, וְלֹא יִכָּנֵף – יתכסה ממך בכנף בגדו252 עוֹד מוֹרֶיךָ – מלמדך253 קדוש ישראל254, וְהָיוּ – ויהיו אם כן255 עֵינֶיךָ רֹאוֹת פונות256 אֶת – אל257 מוֹרֶיךָ – מלמדך258 קדוש ישראל259: (כא) והזכיר את תועלת הנביאים והמורים ההם בירושלים, שתמיד יוכיחום וילמדום איזה דרך ישכון אור, באומרו260, וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה – תהיינה נטויות לשמוע261 דָבָר – דברי הנביאים והמוכיחים262 מֵאַחֲרֶיךָ263 לֵאמֹר – ויאמר לך264 זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ – בה265, כִּי – בין266 תַאֲמִינוּ – כשתרצו ללכת אל הימין267 וְכִי – ובין268 תַשְׂמְאִילוּ – אל השמאל, תהיו תאבים לשמוע דבר ה׳ אם נכון הדבר269: (כב) ומתאר הנביא כי עוד היה מתועלתם בירושלים, שיעזבו הרשעים דרכי הע״ז אשר בידם מפני תוכחת הנביאים ולימודם, באומרו270 וְטִמֵּאתֶם – ותחזיקו כדבר טמא271 אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְכן אֶת אֲפֻדַּת – חגורת272 מַסֵּכַת זְהָבֶךָ, תִּזְרֵם – תפזרם למרחוק273, כְּמוֹ דָוָה – נִדָּה יהיו מאוסים בעיניך274, צֵא החוצה275 תֹּאמַר לוֹ – עליו276: (כג) וְנָתַן – ויתן לך הקב״ה277 מְטַר – מָטָר לצורך278 זַרְעֲךָ279 אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת הָאֲדָמָה280, וְכן יתן לך281 לֶחֶם תְּבוּאַת הָאֲדָמָה282, וְהָיָה – ועוד יהיה לחם ארצך283 דָשֵׁן284 וְשָׁמֵן, יִרְעֶה – כל אחד285 מִמִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא במרעה טוב עד שכל אחד286 כַּר – מהכבשים287 נִרְחָב – יהיה רחב ובעל בשר288: (כד) ומרוב הברכה שתהיה יאכילו גם את הבהמות תבואה נקיה289; וְהָאֲלָפִים – והשוורים290 וְהָעֲיָרִים – והחמורים הקטנים291 עֹבְדֵי – שבהם עובדים את292 הָאֲדָמָה ולפיכך אינם רועים במרעה293, מרוב התבואה שיהיה להם294 בְּלִיל – מספוא295 חָמִיץ – נקי296 יֹאכֵלוּ, ויחזקו המוץ בתערובות תבואה נקיה297 אֲשֶׁר זֹרֶה ברוח298 בָרַחַת – על ידי הרחת299 וּבַמִּזְרֶה300 להסיר הפסולת301: (כה) ולא רק בלחם תהיה ברכה אלא גם במים302, ומתאר הנביא את רוב השפע באומרו303, וְהָיָה – ויהיה304 עַל כָּל הַר גָּבֹהַ וְאפילו305 עַל כָּל גִּבְעָה נִשָּׂאָה פְּלָגִים יִבְלֵי – נהרי306 מָיִם307 מרוב המטר308, וכל הטובה הזאת תהיה309 בְּיוֹם – בעת310 הֶרֶג רָב במחנה אשור על ידי המלאך המכה בם311, כך יהיה בזמן מפלת סנחריב312 בִּנְפֹל מִגְדָּלִים – מגדלי מבצריהם313: (כו) ומתאר הנביא את הטובה בעתיד באומרו314, וְהָיָה – ויהיה315 אוֹר הַלְּבָנָה בוהק316 כְּאוֹר הַחַמָּה317, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה גדול318 שִׁבְעָתַיִם פי שבע319, כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים ביחד320, וטובה זו תהיה321 בְּיוֹם חֲבֹשׁ – שֶׁיְּרַפֵּא322 יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ – ואת פציעת323 מַכָּתוֹ יִרְפָּא – יְרַפֵּא324: (כז) הִנֵּה מפלת אשור אשר היא גבורתו של ה׳325 תהיה326שֵׁם לַיְהוָה במה שיעשה לסנחריב אשר327 בָּא מִמֶּרְחָק328 להנקם ממנו329, בֹּעֵר אַפּוֹ על מלך אשור ועל מחנהו330, וְכֹבֶד מַשָּׂאָה – המשא331 שישא עליהם ה׳ יהיה כבד332, שְׂפָתָיו של ה׳333 מָלְאוּ זַעַם וקללה334, וּלְשׁוֹנוֹ – מרוב הכעס335 כְּאֵשׁ אֹכָלֶת – שורפת336 בדברי הנבואה שאמר על מפלת אשור337: (כח) וְרוּחוֹ – ורוח פיו338 הוא339 כְּנַחַל הַשׁוֹטֵף בחוזקה340 שמימיו מגיעים לאדם341 עַד הַצַוָּאר ושמה342 יֶחֱצֶה – יחלק343 את הגוף344, כך יהיה מחנה אשור, יסתכנו ויפלו345; רוח ה׳346 תבוא347 לַהֲנָפָה – להניף348 את הַגוֹיִם – העמים אשר במחנה אשור349, ויעשה זאת350 בְּנָפַת שָׁוְא שנקביה גסים והכל נופל דרכם351, וְרֶסֶן מַתְעֶה ישים האל352 עַל לְחָיֵי עַמִּים – העמים ההם להוליכם לירושלים, רסן שיתעה אותם כי ילכו לאבדון353: (כט) ומתאר הנביא כי שמחת העם שתהיה בעת מפלת מחנה סנחריב תהיה כמו שמחת יציאת מצרים354, באומרו, הַשִּׁיר הזה שתשמחו ותשירו בעת שיפול מחנה סנחריב355 יִהְיֶה לָכֶם כְּמו השיר שהיה במצרים356 בְּלֵיל – בלילה אשר357 הִתְקַדֶּשׁ להיות בו358 חָג הפסח359, וְתהיה לכם360שִׂמְחַת לֵבָב361 במפלת סנחריב362 כַּהוֹלֵךְ – כשמחת ההולך להביא ביכורים363 בֶּחָלִיל364 לָבוֹא בְהַר יְהוָה365 אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל המגן בעת צרה366: (ל) וְהִשְׁמִיעַ – וישמיע367 יְהוָה אֶת הוֹד – זעקת368 קוֹלוֹ להבעית את מחנה אשור369, וְגם את370 נַחַת – הנחת371 זְרוֹעוֹ להכות בהם372 יַרְאֶה הקב״ה בְּזַעַף אַף – בקצף גדול373 וְלַהַב – ובלהב374 אֵשׁ אוֹכֵלָה – שורפת375, וּבְנֶפֶץ וָזֶרֶם מים376 וְאֶבֶן בָּרָד377: (לא) כִּי רק378 מִקּוֹל – מגערת379 יְהוָה יֵחַת – יִשָּׁבֵר380 אַשּׁוּר, כאילו381 בַּשֵּׁבֶט המשבר382 יַכֶּה – היכה אותו ה׳383: (לב) וְהָיָה – ויהיה כֹּל מַעֲבַר – מקום שיעבור במחנה אשור384 הַמַטֵּה מוּסָדָה – שיסד לו האל385 אֲשֶׁר יָנִיחַ יְהוָה עָלָיו בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת386, כך תהיה המלחמה שילחם בו ה׳387, וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה388 נִלְחַם בָּם (בה כתיב389) הקב״ה390: (לג) כִּי עָרוּךְ הוא להם391 מֵאֶתְמוּל – מזמן קרוב392 תָּפְתֶּה – גֵּיהִנֹּם393, גַּם הִיא (הוא כתיב394) לַמֶּלֶךְ סנחריב וחילו395 הוּכָן, הֶעְמִיק וְהִרְחִב האל396 את מְדֻרָתָהּ397 של גהינם שהיא398 אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה למחנה הגדול הזה של סנחריב שיכנסו כולם שם399, נִשְׁמַת – ההבל היוצא מפי400 יְהוָה כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה – דולקת401 בָּהּ – בגהינם402: מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד
הערות
1 שבזמן הושע בן אלה עלה מלך אשור על ערי ישראל, ויהי לו הושע עבד ואחר שנים מועטות קשר בו, ושלח מלאכים אל מלך מצרים כמסופר בספר מלכים (מלכים-ב׳ יז, א-ד) וזה כבר היה בימי חזקיהו, כי הוא מלך בשנת שלוש להושע (שם יח, א), לכן באה הנבואה הזאת לנביא ישעיהו על בני ישראל ששלחו מצרים לעזרה ואת ה׳ לא דרשו (אברבנאל). ורד״ק מבאר כי אע״פ שלא נכתב בספר מלכים ולא בדברי הימים שבתקופת עוזיהו יותם אחז (שבימיהם התנבא ישעיהו כמו״ש בפרק א׳) ביקשו עזר ממצרים, לא מסתבר כי היה זה היה זה בימי צדקיהו משום שלאחר מכן מדבר על התשועה בימי חזקיהו, ובהכרח שהיה זה בימי אחז או חזקיהו שאז לא היו שרי יהודה טובים ובהכרח גדול השיבם חזקיהו למוטב.
2 ר״ע ספרונו.
3 אבן עזרא.
4 רד״ק.
5 רש״י. שנוטים מדרך הטובה ועוזבים את אביהם שבשמים (רד״ק).
6 תרגום יונתן.
7 רד״ק.
8 ר״ע ספורנו.
9 ר״ע ספורנו.
10 ר״ע ספורנו.
11 רד״ק, מצודת דוד.
12 אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון. ואין אני חפץ בה (מצודת דוד).
13 אברבנאל.
14 מצודת ציון.
15 רד״ק, מצודת ציון. כלומר להתכסות בסתר העצה כי העצה היא בסוד ובסתר, וכפל הענין במילות שונות, וניתן גם לפרש שחושבים להתכסות בצל מצרים (רד״ק).
16 מצודת דוד.
17 רד״ק. ולהמשיל עליהם מושל את פרעה (רש״י).
18 רש״י. אבן עזרא ומלבי״ם ביארו כי רוחי היינו רוח הנבואה.
19 מצודת דוד, מלבי״ם.
20 מצודת ציון.
21 רד״ק, מצודת דוד. כי לחטאת תחשב לבקש עזר ממצרים ואת פי ה׳ לא שאלו (מצודת דוד, אברבנאל), וזוהי מרידה גדולה של העבד באדוניו שנתלה באדון אחר על פניו (רד״ק).
22 מצודת דוד.
23 מצודת דוד.
24 רד״ק.
25 רש״י ביאר כי נאמר ״לרדת״ משום שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות או משום שירידה היא להם. רד״ק ביאר כי אמר ״לרדת״ כי ההולך מירושלים הוא יורד. ומלבי״ם מבאר כי אמר ״לרדת״ משום שהאיסור הוא להשתקע שם.
26 רד״ק, מצודת דוד. ואמר זאת על הושע בן אלה ששלח מלאכים אל סוא מלך מצרים (רש״י). מלבי״ם מבאר כי הלכו לשאול עזר מפרעה ונשארו כמה אנשים שהשתקעו שם.
27 מצודת דוד. ע״י הנביא (תרגום יונתן). כי הוא נגד ציוי התורה שהזהירה לבל נשוב למצרים (מלבי״ם).
28 מצודת דוד.
29 מצודת דוד.
30 שחשבו למצוא עוז ועזר מפרעה אשר לא יושיע להם באמת (מלבי״ם), והלכו אליו כי היה מלך גיבור (אברבנאל).
31 רש״י. שהיו עם רב ורצו לחסות בצילם כמו האילן הסוכך תחתיו את היושבים בצילו (אברבנאל). מלבי״ם מבאר כי לעוז ולחסות נבדלים בכך שהמחסה הוא גם על ידי אמצעי ע״י שיקרא שמו עליהם, והמעוז הוא בלי אמצעי.
32 ובזה נואלו בשתים, א׳ שחשבו למצוא עוז ועזר מפרעה אשר לא יושיע להם באמת, ב׳ שקיבלו עליהם משרת מצרים להסתופף תחת צילו ולהיות לו עבדים נושאי מנחה (מלבי״ם).
33 אברבנאל.
34 תרגום יונתן.
35 מצודת דוד. וכן היה כשעלה מלך אשור על שומרון והחריבה, שרי פרעה שהיו עתידים לבוא לעזרתם של ישראל לא באו לעוזרם (אברבנאל).
36 לעזי רש״י.
37 מלבי״ם.
38 הבושה הוא מה שמתבייש מעצמו, והכלימה הוא מה שנכלם מאחרים (מלבי״ם).
39 רד״ק.
40 מלבי״ם.
41 רש״י, רי״ד, ששרי ישראל הכניעו עצמם לבוא אל פרעה לצוען (מצודת דוד). רד״ק מבאר כי הכוונה לשרי יהודה או שזה כינוי למלך יהודה. ומלבי״ם מבאר כי מדבר על שרי מלך מצרים, וראה הערה בהמשך.
42 מצודת ציון.
43 תרגום יונתן.
44 תרגום יונתן, רש״י. כי היא היתה עיר המלוכה (מצודת דוד).
45 תרגום יונתן.
46 ר״ע ספורנו. לדעת אברבנאל ומלבי״ם הפסוק מדבר על שרי מצרים (וראה רש״י דברים יא, א). ואמר הנביא שלשווא פנו אליהם לעזרה ״כי שריו״ של מלך מצרים ששלח לעזרתכם היו ונשארו בצוען ועיר המלוכה, רוצה לומר שלא זזו ממקומם ולא הלכו לעזרתכם כלל, אבל ״מלאכיו״ הם השלוחים ששלח לגבות מכם המנחה והמס שהבטחתם לו בעבור העזר ״חנס יגיעו״ הם יגיעו עד תחפנחס כי לשם נשלחה המנחה, וילכו לקבלה מיד הנושאים (מלבי״ם).
47 רד״ק, מצודת דוד.
48 רד״ק, מצודת דוד.
49 רד״ק, מצודת ציון.
50 מצודת דוד.
51 מצודת דוד. הוא עם מצרים (מלבי״ם). רש״י מבאר כולם ביישו את עצמן לקנות להם אדונים חינם. אבן עזרא מפרש כל אדם הוביש את אלה ההולכים כי הלכו אל עם שלא יוכלו לעזרם. ומלבי״ם מבאר כל הבושות קיבלו על עצמם בעבור עם מצרים אשר לא יועילו למו. ויותר נכון לפרש שהעמים כולם היו מביישים את ישראל על כך שבקשו עזר רעים שלא הועילום כלל (אברבנאל).
52 מצודת דוד.
53 מצודת דוד.
54 מלבי״ם.
55 מלבי״ם.
56 מצודת דוד.
57 תרגום יונתן.
58 מלבי״ם.
59 אברבנאל.
60 מצודת דוד.
61 ואינו מלשון נבואה אלא לשון משא ממש (אברבנאל, מלבי״ם, וכן משמע מרש״י). ורד״ק מבאר שהוא לשון נבואה שנתנבא שיצאו חיות המדבר ויאכלו את ההולכים לבקש עזר ממצרים.
62 מצודת דוד.
63 מצודת דוד. מלבי״ם מפרש שהוא משורש ״המיה״ ולא מלשון ״בהמה״, ותיבות ״בהמות נגב״ דבוקות, כלומר בעת המיית המדבר הנגוב והיבש בארץ צרה וצוקה שהוא המדבר הנורא הזה בעת ההיא הגיעו אריה וליש וטרפו מהם. ורד״ק מבאר כי בהמות נגב הם חיות המדבר שהמדבר הוא מדור החיות הרעות.
64 רד״ק.
65 רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד.
66 מצודת דוד.
67 רש״י.
68 רש״י.
69 רד״ק מבאר שאותה הדרך שהם הולכים בה היא צרה וצוקה שישכנו בה חיות רעות. ומלבי״ם (לעיל ח, כב) מבאר שצרה באה ע״י דבר חיצוני כמו חולי ומכאוב וכדומה, וצוקה היא הצוקה הפנימית שמציקה לו נפשו.
70 מצודת דוד.
71 לביא וליש הם שמות האריה (מצודת ציון).
72 מצודת דוד.
73 רש״י, מצודת ציון.
74 הוא מין נחש רע ואין בעולם אלא שנים זכר ונקבה והם יולדים לשבעים שנה (רש״י).
75 מין נחש, ולא שהיו לו כנפים לעוף אלא שהוא דולג ממקום למקום וזורק להב (-ארס) מפיו ונראה כאילו הוא עף ופורח (רש״י, מצודת ציון).
76 אבן עזרא.
77 מצודת דוד.
78 מצודת ציון. ולדעת מלבי״ם הם גמלים קטנים.
79 מצודת ציון.
80 הוא חטוטרת הגמל שמניחים המשא עליו ועל שם שמרקיב תדיר ורפואתו למושחו בדבש קרוי דבשת (רש״י, ר״י קרא, מצודת ציון, מלבי״ם).
81 מלבי״ם.
82 אברבנאל, מלבי״ם.
83 רד״ק, מצודת ציון.
84 אברבנאל.
85 מצודת דוד.
86 שהיו נושאים את ממונם לתת למלך מצרים שיעזרם ממלך אשור, (רד״ק). וזהו הגידוף והחרפה שמחרפין אותן על כך שטוענין משאות להוליך שוחד למצרים ומסכנים עצמן במדברות לחינם (רש״י). מלבי״ם מבאר שבזמן שהם נשאו את המנחה דרך המדבר נשאו מהם הלביא והליש והחיות רעות וטרפו והשחיתו מהם, ומכל מקום לא חדלו להוליך מנחתם, ומצייר כי העיירים שהם גמלים צעירים נשאו את חיליהם והתמידו לשאת את החיל והעושר שלהם רוב ימים ושנים עד שהעיירים הנושאים נעשו גמלים זקנים ונשחת גבם מהתמדת הנשיאה עד שנשאו אח״כ על דבשת הגמלים וכל זאת היה בעבור עם לא יועילו.
87 הבל הוא דבר שאין בו ממש, וריק הוא דבר חיצוני שאין בתוכו כלום כמו קליפה ריקה, ור״ל כי מצרים בעצמם הם הבל בכוחם, כי גם אם היו רוצים לעזור, עזרתם היא הבל ודבר חלוש מאד, וגם את עזרתם ההבל והחלושה הם רק מבטיחים ואינם עושים וההבל הזה הוא ריק, כי אינם רוצים לעזור גם את העזרה החלושה שיש בכוחם לעשות (מלבי״ם).
88 מצודת דוד.
89 רש״י, מצודת דוד. ורד״ק ביאר ״לזאת״ הכוונה לירושלים, ולפי ביאורו ״רהב הם שבת״ דהיינו החוזק שלהם הוא שבתם בעיר ירושלים ולא יכלו לבקש עזר ממצרים כי לא יועילו להם, ותיבת ״רהב״ פירושה מלשון חוזק כמו (תהלים צ, י) ״וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן״.
90 רש״י. והוא עניין גאווה והתחזקות, כמו (לעיל ג, ה) ״יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן״ (מצודת ציון).
91 מצודת דוד, מלבי״ם.
92 מצודת דוד.
93 מצודת דוד.
94 רש״י, מצודת דוד. דבר אחר, ״שבת״ שרהבם וגסותם של אלו ראוי הוא לשבות (רש״י).
95 מלבי״ם.
96 מצודת דוד.
97 אברבנאל.
98 ר״א מבלגנצי.
99 רד״ק, מצודת דוד.
100 כעין טבלא עשויה לכתיבה (מצודת ציון).
101 אברבנאל.
102 ר״ע ספורנו.
103 שלא יאמרו לא התרו בנו (ר״א מבלגנצי).
104 רש״י, רד״ק, מצודת ציון.
105 מלבי״ם. לדעת מלבי״ם הציווי היה שיכתוב על לוח קטן שישאר להם זכרון ליום המוות, ומלבד זאת לחקוק בעט ברזל שישאר הכתב קיים לנצח גם לדורות הבאים, וכעין זה משמע גם ברד״ק.
106 מצודת דוד.
107 מצודת דוד.
108 מצודת דוד. יונתן תרגם שהוא יום הדין. אברבנאל ביאר כי הכוונה ליום החורבן. ומלבי״ם ביאר כי הוא יום המוות.
109 רד״ק.
110 רש״י.
111 רד״ק, מצודת דוד.
112 רש״י.
113 תרגום יונתן, ר״א מבלגנצי, רד״ק.
114 אברבנאל. כי מה ששאלו עזר מפרעה ולא שאלו את פי ה׳ נחשב למרד (מצודת דוד).
115 מצודת דוד. ורד״ק מבאר שמכחישים שהם בנים של ה׳ בכך שאינם שומעים אליו, כי הבן שאיננו שומע לאביו הרי הוא כאילו מכחש בו שאינו אביו.
116 מצודת דוד.
117 ואפילו שיבוא הנביא להוכיחם וללמדם תורת ה׳ לא יאבו לשמוע אליו, ומבלי בושה וכלימה היו אומרים לנביאים בפרסום שלא יגידו להם האמת האלהי המושג אצלם, אלא שידברו להם כזבים וחלקות, ולומר להם דברי חנפות כפי רצונם (אברבנאל). מלבי״ם מבאר שהנביא פירט כאן ג׳ דרגות, הראשונה, ששומע תורת ה׳ וגם מאמין בו ובכל זאת לא מקיים מצוותיו מצד תאוות ליבו, וכנגד זה אמר עם מרי הוא, השניה שמכחיש ואומר את זה לא צווה ה׳, וכנגד זה אמר בנים כחשים, והשלישית הגרועה ביותר, שאינו רוצה כלל לשמוע דברי התורה וכנגד זה אמר בנים לא אבו שמוע.
118 מצודת דוד.
119 רד״ק, מצודת דוד. ונקראו רואים בעבור שנבואתם במראות אלהים (אבן עזרא).
120 אבן עזרא.
121 שכך אמרו להם נביאי ה׳ שלא לעשות זאת עד אשר ישאלו את פי ה׳ (ר״א מבלגנצי).
122 מצודת ציון. ומלבי״ם מבאר כי הרואים הם הנביאים המוכיחים על דברים שבין אדם לחבירו, להם אמרו לא תראו ותביטו על עניינים אלה להוכיח עליהם, והחוזים הם המוכיחים על דברים שבין אדם למקום וצופים במראות אלהים, ולהם אמרו לא תחזו לנו נכחות שהם דברים המקבילים נוכח ה׳.
123 רד״ק.
124 רד״ק, מצודת ציון.
125 אברבנאל.
126 מצודת ציון.
127 רש״י, מצודת ציון, מלבי״ם.
128 רד״ק, מצודת דוד.
129 מצודת ציון.
130 מלבי״ם. והם לא היו אומרים על דברי נביאי השקר שהם מהתלות אלא כך הנביא קורא לדברי נביאי השקר, וכאילו הנביא אומר להם הנה תאמרו הנבאו לנו כדברי הנביאים האומרים שלום וטוב יהיה לכם, הלא דבריהם המה מהתלות ולא דברים ישרים (רד״ק, מצודת דוד). מלבי״ם מבאר כי לרואים אמרו דברו לנו חלקות, ולחוזים אמרו חזו מהתלות.
131 מצודת דוד.
132 מלבי״ם.
133 רד״ק, מצודת דוד.
134 רש״י.
135 רד״ק, מצודת דוד.
136 רש״י.
137 רד״ק, מצודת דוד.
138 ר״ע ספורנו. מלבי״ם מבאר שאל הרואים אמרו סורו אתם בעצמכם מני דרך לעשוק ולגזול, וע״י זה תטו את אחרים גם מארחות הקטנות, כי אם למשל השופט מניח יסוד שמותר לגזול ולחמוס הוא סר מהדרך הגדולה, ואח״כ ע״י החוק הזה יעוותו רבים משפט בדברים פרטיים, ואל החוזים אמרו השביתו מפנינו את קדוש ישראל, כי תכלית המצוות שבין אדם למקום מיוסדים על כך שה׳ קדוש ישראל ורוצה שנתקדש כמוהו להדמות לדרכיו, ואמרו שאין רצונם בקדושתו להתקשר אליו.
139 ר״א מבלגנצי, אברבנאל, מלבי״ם. ואמר קדוש ישראל על הבוטחים בו, כי הבוטחים בו ומקדישים שמו הוא יהיה בעזרם ואתם שבוטחים במצרים תפלו כפרץ נופל (רד״ק).
140 מצודת דוד, מלבי״ם.
141 רש״י.
142 רד״ק.
143 רד״ק.
144 רד״ק. במה שתעשקו את עשירי העם לתת שוחד למלך מצרים (מצודת דוד), ואתם בוטחים ונשענים על הממון הזה שתוושעו בו שתשלחו אותו למלך מצרים לעזור לכם מיד מלך אשור (רד״ק).
145 רד״ק. מוטה מדרך הישר (מצודת ציון). ורש״י ביאר כי נלוז הוא מגונה וליצן. ר״י קרא ביאר כי נלוז הוא עוולה.
146 מלבי״ם. כלומר בטחתם בדין מוטה שתטו את המשפט (רד״ק), ובעושק העשירים כדי לתת שוחד לנלוז שהוא מלך מצרים הנלוז בדרכיו (מצודת דוד).
147 רד״ק.
148 מלבי״ם.
149 מצודת ציון.
150 מלבי״ם.
151 מצודת דוד.
152 מצודת ציון.
153 רש״י, מצודת דוד.
154 מצודת דוד. רד״ק ביאר כי אחרי שנפל הבנין הוא פרץ, כי הפרץ לא נופל אלא נאמר על שם סופו שיפול ויהיה פרץ.
155 רש״י, מלבי״ם. ויש מרבותינו שביארו כי ״נבעה״ הוא מקום נפוח בקיר והוא מעניין שחין אבעבועות (רש״י בשם דונש, אבן עזרא, רד״ק מצודת דוד), ונמצא בחומה מקלקול הגשמים, ואם הפרצה או הנפוח היא בקצה החומה למרות שהחומה חזקה היא תשבר ותיפול פתאום בעבור זה (מצודת דוד), לפי שתכביד החומה שהיא גבוהה על המקום הנפוח ותיפול פתאום ותשבר לכובד גבהותה, וכמו שאותו מקום נפוח גורם לנפילת החומה הנשגבה, כן יהיה לכם העוון הזה שאתם מבקשים עזר ממצרים שיגרום לכם מפלתכם נפילה גדולה בשבר גדול מאין מרפא כנפילת החומה הנשגבה שישברו אבנים בנפילתה מפני שנחבטת חבטה גדולה מפני גבהותה, והמשיל לחומה נשגבה מפני שהחשיבו את פרעה מלך מצרים שיהיה להם כמו חומה נשגבה מפני האויב (רד״ק).
156 מלבי״ם.
157 מצודת ציון.
158 עד שלא יוכלו להכין שום הכנות להציל בה איזה דבר (מלבי״ם).
159 מצודת דוד.
160 אברבנאל.
161 רד״ק.
162 נוד (-כַּד) של חרס (רש״י, מצודת ציון). וקראו נבל יוצרים כי אומן החרס נקרא יוצר (רד״ק, מצודת ציון).
163 רד״ק.
164 מצודת ציון.
165 מצודת דוד.
166 כי טוב לו להחזירו לעפר לערבו בסיד לטוח הבתים והבורות (מצודת דוד).
167 מלבי״ם.
168 מצודת דוד, מלבי״ם.
169 מלבי״ם.
170 מצודת ציון.
171 רש״י, מצודת דוד.
172 רש״י, מצודת דוד. כלומר לקחת (רד״ק, מצודת ציון).
173 רש״י. כן נקרא מקום שבוערת בו אש (רד״ק, מצודת ציון).
174 מצודת דוד.
175 רש״י.
176 רש״י. ורד״ק ביאר כי גבא הוא מקום שנקוו בו מעט מים, ואין יכולים לקחת ממנו בכלי שלם אלא רק בשבר כלי שיכול לסמוך שפתי השבירה בקרקע הגבא ולקח מעט מים, ואמר ״לחשוף״ כי כאשר יקח המים מן הגבא נשאר הגבא חשוף ומגולה. אבן עזרא מבאר כי גבא הוא בור בארמית, ואמר לחשוף כלומר לגלות כי המים הם בסתר. והנמשל, כי חומתם הנשגבה אחר שבנו אותה על יסוד רעוע שהוא עושק ונלוז תיפול בהכרח מהר, וגם תשבר ותתפוצץ עד עפר (מלבי״ם). אברבנאל מבאר כי כל זה משל או לחורבן מצרים אשר בקשוהו שיבוא לעזרתם ובסוף יחריבהו סנחריב, או לחורבן ישראל ושומרון שיגלו ויהיו נשברים שבר על פני שבר, והאשימם הנביא על כך שבחרו לבקש עזרה ממצרים בהיותו לא לעזר ולא להועיל, ואת קדוש ישראל לא דרשו, שאם היו דורשים את ה׳ לא היו צריכים למצרים ולא לעשות מלחמה בחרב ובחנית, אלא היו נושעים מאויביהם בהיותם בשקט ובשלווה.
177 רש״י.
178 שמאסתם להתקדש בדרכיו כשהתרה בכם שלא לילך מצרים (ר״א מבלגנצי).
179 רש״י.
180 מצודת דוד.
181 אבן עזרא, מצודת ציון.
182 רש״י.
183 אבן עזרא.
184 כפל העניין במילים שונות (רד״ק). ומלבי״ם מבאר כי שובה ונחת מציינים מנוחת הגוף, שובה מציין ההתנתקות מהתנועה למנוחה, ונחת היא המנוחה עצמה, והשקט ובטח יציינו את מנוחת הנפש והרוח, השקט מהזעף הפנימי, והבטחון הוא חוזק הלב על העתיד.. ר״ל כי ההצלה מן האויב תהיה בשני אופנים, אם תרצו להוושע מן האויב ולהנצל ממנו, זה יהיה ע״י שובה ונחת, כלומר ע״י שתנוחו ולא תעשו מאומה אלא רק תסמכו על ה׳, ואם תרצו מדרגה גדולה מזאת שגם תתגברו על האויב בגבורה, זה יהיה ע״י השקט ובטחה, אם תבטחו ביטחון חזק בה׳ גם בלבבכם ונפשכם אז זאת תהיה גבורתכם לעשות נוראות לכבוש את האויב, אבל אתם לא אביתם לשמוע.
185 רד״ק.
186 רד״ק.
187 מצודת דוד.
188 רד״ק.
189 מצודת ציון.
190 מלבי״ם.
191 מצודת דוד.
192 ר״א מבלגנצי.
193 מצודת דוד.
194 רד״ק.
195 מצודת דוד. כי נתקשר במלכי מצרים ונביא משם סוסים קלים לנוס (רש״י).
196 והוא מלשון מנוסה (רש״י, ר״א מבלגנצי, רד״ק, מלבי״ם). ויש מרבותינו שביארו שהוא מלשון נס (אבן עזרא בשם רבי יונה המדקדק, אברבנאל, מצודת ציון) שהוא כלונס ארוך (מצודת ציון), כלומר אמרתם לא נבטח בה׳ אלא נתרומם כנס הזה בעזרת סוסים הבאים ממצרים (מצודת דוד).
197 אברבנאל.
198 רד״ק, מלבי״ם.
199 רד״ק, מצודת דוד. אברבנאל (לביאורו שהוא מלשון נס) מבאר שבכך לא תהיו לנס ולדגל כי אם לנוס ולברוח (אברבנאל), ויהיה לכם השפלה, ולפי שהוא לשון נופל על לשון אמר כן (מצודת דוד).
200 אברבנאל, מלבי״ם.
201 אברבנאל, מלבי״ם.
202 אברבנאל.
203 מצודת דוד.
204 מלבי״ם.
205 אברבנאל.
206 מצודת דוד. ולא כמו שחשבתם שבמנסותכם תנצלו מיד האויב, כי אם תרכבו אתם על סוס קל רודפיכם יקלו מכם וישיגו אתכם (רד״ק).
207 רש״י, מלבי״ם. מצודת דוד ביאר אלף אנשים מכם אשר כל אחד יהיה מיוחד. ואבן עזרא מבאר כי שר שיש לו אלף אנשים ינוס מפני גערת אדם אחד.
208 מצודת ציון. הגם שלא ירדוף אלא רק יגער, תֵחַת גערתו בכם שאלף ינוסו (אלשיך).
209 מצודת ציון.
210 רש״י.
211 רש״י, מצודת דוד, מלבי״ם.
212 רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם.
213 מצודת דוד.
214 רש״י, מצודת דוד.
215 מצודת דוד.
216 הוא עץ גבוה תקוע בארץ כמין תורן הספינה (רש״י).
217 מצודת דוד.
218 אברבנאל. שנראה למרחוק יחידי (רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם). כי אין דבר נראה עימו (מצודת דוד).
219 הוא כלונס ארוך עשוי לתלות בו מפה לסימן לאנשי הצבא להתאסף ולבוא (מצודת ציון).
220 רד״ק ביאר כי העניין כפול במילים שונות. ומלבי״ם מבאר שההר הוא גבוה מן הגבעה, ותורן הוא העץ הגבוה שעל הספינה הנראה למרחוק, והנס הוא הוילון שפורשין על התורן, התורן מציין הבדידות, והנס מציין את הסימן לאסיפת מלחמה, ועל פי זה אומר אם תנוסו אל ראש הרים הגבוהים וצורי היעלים שם תעמדו לבדכם בדד כתורן, אבל כשתרדו מן ההר אל הגבעה שלידו כבר תהיו כנס לנס עמים שיתקבצו עליכם למלחמה, עד שתצטרכו להדמות לצבי או לעופר על הרי בתר.
221 אבן עזרא.
222 ר״ע ספורנו.
223 רש״י, מצודת דוד, מלבי״ם. שאמר לכם לישב איש תחתיו להתייצב ולראות את ישועת ה׳ (ר״א מבלגנצי).
224 רש״י, מצודת דוד.
225 מצודת ציון, מלבי״ם.
226 רש״י, מצודת דוד.
227 רד״ק, מצודת ציון. והוא מלשון חנינה (מצודת ציון) וחן (מלבי״ם).
228 רד״ק, מצודת דוד.
229 רש״י, מצודת דוד.
230 דהיינו גם אחר שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות שאז דרכו לרחם ואינו יכול לראות בצרות עמו, ובצרתם לו צר, מכל מקום ירום לגבהי שמים ויעלים עיניו מכם לבל יצטרך לרחם עליכם, כמי שאינו יכול לראות צרת אוהבו ובכל זאת אינו רוצה להושיעו ומסתיר פניו לבל יראהו (מלבי״ם). רד״ק מבאר את הפסוק בדרך שונה, ולפיו הנביא מדבר על הטובים שהם מחנה חזקיהו, ואמר שהקב״ה מבטיח שתחכו לו כי עוד יחון אתכם ויתרומם ויתנשא על מחנה אשור לרחמכם, כי אלהי משפט ה׳ ולא יספה הצדיקים עם הרשעים, ואשרי כל המחכים לו כי הם ינצלו.
231 מלבי״ם.
232 מלבי״ם.
233 רש״י, מצודת דוד.
234 מלבי״ם.
235 מלבי״ם.
236 מלבי״ם. כי לא יפול דבר מכל אשר הבטיח (רש״י, מצודת דוד).
237 אבן עזרא.
238 רש״י, מצודת דוד.
239 מצודת דוד.
240 מצודת דוד.
241 רש״י. מלבי״ם מבאר כי ציון הוא מקום המלכות וירושלים היא שאר העיר. ורד״ק מבאר כי הנביא מדבר על העם היושב בירושלים שלא כשאר ערי יהודה שנתפשו ביד מלך אשור בעבור שלא היו חוסים באל, העם אשר בירושלים לא יצאו ממנה לבקש עזר ממצרים, ואמר להם שלכן אתם בכה לא תבכה כמו שבוכים האחרים שנתפסו כי האל יחנך לקול זעקך.
242 רש״י, מצודת דוד.
243 מלבי״ם.
244 ר״א מבלגנצי.
245 מלבי״ם.
246 מצודת דוד.
247 מצודת דוד. וזהו שקרע חזקיהו בגדיו והתכסה בשק ובא לבית ה׳ והתפלל שם וענה אותו האל על ידי ישעיהו הנביא ואמר (לקמן לז, ו) ״אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אוֹתִי״ (רד״ק). ובמדרש, א״ר יהודה בריה דרבי חייא, כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק תפלתו נשמעת, שנאמר ״כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ״, וכתיב בתריה (לקמן בפס׳ כ) ״וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ״, ר׳ אבהו אמר אף מַשְׂבִּיעִין אותו מזיו השכינה שנאמר (שם) ״וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, רבי אחא בר חנינא אמר אין הפרגוד ננעל בפניו שנאמר (שם) ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ״ (ילקוט שמעוני).
248 אברבנאל.
249 מצודת דוד.
250 כאילו דחוק לכם הלחם והמים (מצודת דוד).
251 רש״י, מצודת דוד.
252 כלומר לא יסתיר פניו ממך (רש״י), ואחז במשל כאדם המכסה פניו בכנף בגדו שלא יראוהו (מצודת דוד). אבן עזרא מבאר לא ירחק שיהיה בכנף הארץ. רד״ק מבאר לא יאסף. ומלבי״ם מבאר הגשם לא יעופף בכנפיו לברוח מארצך בעת הרעבון.
253 מצודת ציון.
254 ר״ע ספורנו. הוא הקב״ה המלמדך להועיל (רש״י, מצודת דוד). רד״ק ומלבי״ם מבארים כי מוריך הוא כמו מטרך כלומר היורה והמלקוש, ולפי רד״ק מדבר על ימי חזקיהו שהיה להם בצורת, ובישר להם אותה כמו שאמר (לקמן לז, ל) ״וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית שָׁחִיס וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית״ וגו׳, ואמר שאם עד עתה נתן לכם לחם צר ומים לחץ, לא יהיה עוד זה כי לא יכנף עוד מוריך, פי׳ לא יאסף ולא יעצר המטר. עוד ביאר רד״ק שיש לפרש מוריך מלשון ולא שמעתי לקול מורי, ואמר זה על חזקיהו ושריו, ר״ל שלא ישלח שלוחים בכנף הארץ כמו שעשה אחז ששלח למלך אשור לעזור לו במלחמת רצין ופקח, אלא חזקיהו יהיה בטוח במקומו ולא יצטרך עזרת אדם ועיניך יראו אותו תמיד בירושלים שיורה אותך הדרך הטובה והישרה. ולביאור מלבי״ם אמר כי בתחילה יתן ה׳ לכם לחם צר בצמצום, כי האויבים החריבו את כל שדות התבואה כמו שאמר הנביא לחזקיהו שיהיה בצורת, ובכל זאת לא יכנף מוריך, הגשם לא יעופף בכנפיו לברוח מארצך בעת הרעבון, כי יהיו גשמים בעיתם ותחזור הברכה.
255 מצודת דוד.
256 ר״ע ספורנו.
257 ר״ע ספורנו.
258 מצודת ציון.
259 ר״ע ספורנו. הוא הקב״ה ממנו תוכל לשאול כל צרכיך כי ימלא משאלותיך (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי מוריך כאן הוא הנביא שיורה אותך דרך ישרה ולא תעלים עוד עיניך ממנו רק תביט אליו ללכת בדרכיו. ובמדרש, אמר רב, האי דמחדדנא מחבראי (זה שאני מחודד וחריף יותר מחברי) משום דחזיתיה (שראיתי) לרבי מאיר מאחוריה (מאחוריו, כלומר ישבתי מאחוריו בזמן שהיינו לומדים) ואלו חזיתיה מקמיה (הייתי רואה אותו מלפניו) הוה מחדידנא טפי (הייתי מחודד יותר) שנאמר ״והיו עיניך רואות את מוריך״ (עירובין יג:, ילקוט שמעוני). ועוד במדרש, (סוטה מט.) א״ר חייא כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק תפילתו נשמעת, שנאמר (לעיל בפס׳ יט) ״בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ״, וכתיב בתריה ״וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ״, רבי אבהו אומר אף משביעין אותו מזיו השכינה, שנאמר ״וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, רבי אחא בר חנניה אומר אין הפרגוד ננעל לפניו שנאמר ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ״, (ילקוט שמעוני).
260 אברבנאל.
261 רש״י, מצודת דוד.
262 אבן עזרא.
263 כלומר לא כמו שאתם עושים עתה שאתם מואסים בדברו ואומרים (לעיל פס׳ י׳) ״לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת״, אלא אזניך יהיו נטויות אף לאחור לשמוע דבר מאיתי אולי יבוא נביא ויורך את הדרך ללכת בה (רש״י, מצודת דוד). אבן עזרא מבאר כי בעיניך תראה מוריך לפניך וכן מאחריך תשמע דברי הנביאים והמוכיחים. ורד״ק מבאר אפילו יקרא אותך המורה מאחריך ויאמר לך זה הדרך לכו בה, תשמענה אזניך ותקשבנה וכל שכן כשיורה אותך פנים בפנים, ר״ל שיהיו דורו של חזקיהו בימים ההם חפצים לשמור את התורה והמצוות ושומעים לקול מוריהם אפילו יקראו אותם מאחריהם.
264 רד״ק.
265 רד״ק.
266 מצודת דוד.
267 מצודת דוד. והוא מלשון ימין ובאה האל״ף במקום היו״ד (אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון).
268 מצודת דוד.
269 מצודת דוד. ורד״ק ביאר כשתרצו להטות אל הימין או אל השמאל לא תעשו, אלא דרך הישר תהיה נגד עיניכם לכו בה לא תטו ימין ושמאל ממצוות התורה. מלבי״ם מבאר את הפסוק בצורה שונה ולפי ביאורו מצייר הנביא איך המורה דרך שהוא הנביא ילך לפניהם לנחותם בדרך ה׳ והעם ילכו אחריו ומביטים על דרכו, ואם לפעמים גם המורה דרך יתעה להימין או להשמאיל מן הדרך הישרה, אז תשמענה ״אזניך דבר מאחריך״ אשר יאמר לכם ״זה הדרך לכו בו״ כי ה׳ ישגיח בפרטות שלא תטעו על ידי טעות הנביא ויעורר אתכם על דרך הישרה בעצמו.
270 אברבנאל.
271 מלבי״ם. רוצה לומר בעיניכם יהיה טמא (מצודת דוד). כי כן אמר חזקיה על הפסילים שעשה אחז אביו, אמר ללוים (דה״י-ב׳ כט, ה) ״וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנִּדָּה מִן הַקֹּדֶשׁ״, ואמר (שם פס׳ טז) ״וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל יְהוָה״, ואמר (שם) ״וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל קִדְרוֹן חוּצָה״, והנדה והטומאה הם הפסילים והמסכות (רד״ק).
272 מצודת ציון. רש״י ביאר נוי. ואבן עזרא מבאר שהוא מכסה יקר על הצֶלֶם.
273 מצודת ציון. כי הם אסורים בהנאה (אבן עזרא).
274 רש״י. מצודת דוד ורד״ק ביארו תזרם למרחוק כמו הנדה היושבת רחוק מבעלה בימי נדת דותה. אבן עזרא מבאר כמו אשה טמאה שלא יגע בה טהור. ודרשו חז״ל, אר״ע מנין לעבודת אלילים שמטמאה במשא כנדה? שנאמר תזרם כמו דוה, מה נדה מטמאה במשא, אף עבודת אלילים מטמאה במשא (שבת פב:, ילקוט שמעוני).
275 מצודת דוד.
276 על הפסלים, וכך אמר חזקיה על הפסילים שעשה אחז אביו, שאמר ללוים (דה״י-ב׳ כט, ה) ״וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנִּדָּה מִן הַקֹּדֶשׁ״ (רד״ק, מצודת דוד). וי״מ צא כמו צואה (רד״ק, מלבי״ם), ותשליכנה לחוץ (רד״ק). מלבי״ם מבאר הגם שהאפודה היא רק נוי עבודה זרה ותכשיטיה שאין חמורים כ״כ, ״תזרם״ יהיו זר אצלכם כאשה דוה שמטמאה עפ״י דין תורה, ולא זאת בלבד אלא גם צא וצואה תאמר לו שיהיו משוקצים בעיניכם כצואה שהטבע משקצתו.
277 רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
278 רד״ק, מצודת דוד.
279 שיתן לכל יחיד מטר בפני עצמו כפי שהוא צריך לשדהו (מלבי״ם).
280 רוצה לומר שיבוא המטר בזמן הזריעה כראוי (אברבנאל), ושיתן מטר גם לפי צורך הזרע וגם לפי צורך האדמה (מלבי״ם).
281 רד״ק, מצודת דוד.
282 כי לא יבוא שדפון וירקון ולא יאכלנו הארבה, (רד״ק, מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי הנביא מצייר לשד השמן שיונקים הצמחים מן האדמה, שהוא הלחם והמזון של התבואה, שהצומח לוקח לחמו מדשן האדמה ולחותה, וה׳ יתן להצומח את לחמו ומזונו עד שיהיה הצומח דשן ושמן.
283 רד״ק. ומצודת דוד מבאר ארצך תהיה דשן ושמן לגדל פירות משובחים.
284 דשן הוא כמו שמן (מצודת ציון). ומלבי״ם מבאר כי שמן מציין שמנונית דווקא, ודשן מציין כח הלחות השורשי המעמיד את החי או הצומח על בריאותו.
285 מצודת דוד.
286 מצודת דוד.
287 רש״י, מצודת דוד. מצודת ציון מבאר כי ״כר״ הוא כבש שמן. ויש מרבותינו שביארו כי כי ״כר״ הוא מקום מרעה, ולפי ביאורם מקום המרעה יהיה מישור נרחב, כולו מלא תבואה (רש״י, ר״י קרא, רד״ק, מלבי״ם), ולא כפי שהיה שהיו מסתירים את הבהמות במקום צר מפני האויב (מלבי״ם).
288 רש״י, מצודת דוד. ובמדרש, שנו רבותינו, אילים ממואב, כבשים מחברון, עגלים משרון, גוזלות מהר המלך, ר׳ יהודה אומר מביאים כבשים שגבהם כרוחבם, אמר רבא בר רב שילא מאי טעמא דר׳ יהודה? דכתיב ״ירעה מקניך ביום ההוא כר נרחב״ (ילקוט שמעוני).
289 רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם.
290 רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד. שור המלומד לחרוש נקרא אלוף מלשון לָמוּד (מלבי״ם).
291 רד״ק, מצודת ציון, מלבי״ם.
292 רד״ק.
293 מלבי״ם.
294 רד״ק, מלבי״ם.
295 רד״ק, מלבי״ם.
296 רד״ק. מצודת ציון מבאר מלשון חמץ כלומר מחוזק כדבר המחומץ. כלומר קשין ותבן מחומצים ומחוזקים בתבואה שבתוכם (רש״י, מצודת דוד).
297 מצודת דוד.
298 מצודת דוד.
299 מצודת דוד. הרחת הוא כלי שזורין בו התבואה, ונקרא כן לפי שמניפין אותו אל הרוח (אברבנאל, מצודת ציון).
300 גם הוא כלי העשוי לזרות בו התבואה (מצודת ציון), ויש אומרים שהוא כברה גדולה שמנקים בה את התבואה מהעפר וזורה אותו למטה דרך חוריו (אברבנאל).
301 שלרוב התבואה יהיו מערבים החיטה והשעורה עם מים ומרתיחים הכל ומחמיצים אותו מעט ומאכילין אותו לבהמות כי הוא מפטם ומשמין אותם מאד, ואמר שתהיה התבואה רבה כל כך עד שהבליל ההוא שיתנו לבהמות לא יהיה מעורב עם התבן אלא יהיה נקי (אברבנאל).
302 אברבנאל.
303 רד״ק.
304 תרגום יונתן.
305 מלבי״ם.
306 רש״י.
307 מלבי״ם מבאר כי יובל הוא מקום מקורות המים והפלגים מתפלגים משם, ואמר פלגים יבלי מים כלומר פלגים מהמים הנובעים. ומצודת ציון מבאר כי פלגים הם אמות המים המתפלגים ומתפרדים אילך ואילך, ויבלי מים הוא גם כן מעניין פלגים וכפל המילה בשמות נרדפים.
308 מצודת דוד. שיהיה כל כך יהיה שפע המים עד שיבואו המים אל ההרים והגבעות (רד״ק). ואמר שהגם שתחילה סתמו את כל מעייני המים ואספו את התעלה והבריכה לבל ימצא האויב מים לשתות כנזכר (דה״י-ב לב, ל), עתה על כל הר ואפילו גבעה שאין דרכה להיות שם מעיינות, יהיה שם פלגי מים (מלבי״ם).
309 מצודת דוד.
310 רד״ק.
311 מצודת דוד. ולא יראו עוד מפני האויב (מלבי״ם).
312 אברבנאל.
313 ר״י קרא. ורד״ק ומצודת דוד מבארים באובדן השרים הגדולים שבהם.
314 רד״ק מבאר כי רוב המפרשים פירשו פסוק זה לעתיד כמשל לרוב הטובה שתהיה לעתיד לבוא בימות המשיח (וכן מבאר אבן עזרא כי פרשה זו היא על מלחמת גוג ומגוג), ומוסיף כי יתכן לפרשו גם כמשל לימי חזקיהו שיהיה להם טובה רבה אחרי מות מחנה אשור והתשועה ממנו היתה גדולה (ובדרך זו מבאר גם אברבנאל).
315 תרגום יונתן.
316 מצודת דוד.
317 שהשם יחזק אור הלבנה והחמה אחרי הגשם הרב, וזה דבר פלא (אבן עזרא).
318 מלבי״ם.
319 אבן עזרא, מצודת דוד. רש״י ביאר ״שבעתים״ שבע שביעיות, דהיינו שבע כפול שבע שהם ארבעים ותשע פעמים, והם יוכפלו בעוד שבע פעמים ״כאור שבעת הימים״, ויוכפל אם כן אור החמה בשלוש מאות ארבעים ושלושה.
320 מצודת דוד. הוא דרך משל כאילו אור שבעת ימי השבוע יהיו האחד בתוספת האחד על חברו (רד״ק). אברבנאל ביאר כי הוא אור שבעת ימי בראשית, כי אז היה האור האלהי היותר בהיר מהאור השמימי, ואמר כל זה דרך משל לריבוי ההצלחה והשפע, שלאותם יושבי ירושלים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר, כי כמו שהנביאים היו ממשילים את הצרה לחושך כמו שנאמר (להלן ס, ב) ״כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים״ כן הגאולה היו ממשילים לאור. ואלשיך מבאר כי אור החמה ישווה לאור הלבנה ולא כפי שעתה נתמעט הירח, ומה שיהיו שווים זה כשאור החמה יהיה שבעתיים כמו שהיה האור הראשון הרוחני. רד״ק מביא ביאור נוסף ולפיו כאור שבעת הימים הם שבעת ימי חנוכת בית המקדש שעשה שלמה המלך. מלבי״ם מבאר באופן שונה, ולפיו הצרה נמשלה ללילה ועת ההרווחה נמשל ליום, והרווחה שבאה לאדם בעת הצרה נמשלה לאור הלבנה הזורח באמצע הלילה, ואילו ההצלחה הזורחת על ראשו בעת הטובה והשלווה נמשלה לאור החמה, ואמר כי גם אור הלבנה שהיא תחילת הישועה שתבוא אחרי הצרות הגדולות תאיר באור גדול כאור החמה עד שישכחו הצרות תיכף ויהיה דומה כאילו לא היה לילה וצרה כלל, ובעת ההצלחה אח״כ יהיה האור גדול שבעתים, היינו הרבה פעמים יותר, עד שידמה כאור שבעת הימים הידועים שהם שבעת ימי בראשית, שאז זרח האור על המציאות אשר התחדשה כולה בימים האלה והופיע על תבל חדש וברואים חדשים, כן אור ההצלחה יזרח עתה על תבל חדש אשר תתחדש להם ביופיה והדרה כאילו נתחדש להם המציאות כולו מרוב טוב, וזה יהיה ביום חבש ה׳ את שבר עמו, כי מדמה את העם בעת ההיא כמי שנשברו עצמותיו ועל השבר הוכה במכאובים ופצעים, שצריך תחלה לחבוש השבר ואח״כ לרפוא מחץ המכה מבחוץ, כן יחבוש השבר הפנימי ומכה החיצונית ירפא, שהוא השבת הצלחתם הנפשית והגופנית.
321 מצודת דוד.
322 אבן עזרא, מצודת דוד.
323 מצודת ציון.
324 וזה יהיה ביום מפלת אשור (אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד) או אחר מלחמת גוג ומגוג (אבן עזרא, רד״ק).
325 מצודת דוד.
326 רש״י.
327 רש״י. אבן עזרא מבאר שישמע מעשה השם במחנה אשור. ורד״ק מבאר כי שם ה׳ שחרפו מלאכי מלך אשור הנה הוא בא להנקם ממנו.
328 כלומר מן השמים על ידי המלאך המכה בהם (אבן עזרא, מצודת דוד). רד״ק מבאר כי מה שאמר ״ממרחק״ לפי שמלך אשור חשב כי האל הוא כאילו במרחק ממנו ולא יוכל להרע לו, לפיכך אמר כי הנה הוא בא ממרחק. ורש״י מבאר ״מרחק״ מלשון זמן רחוק, שהקב״ה בא להאמין את מה שהבטיח זה ימים רבים.
329 רד״ק.
330 רד״ק.
331 רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
332 רד״ק.
333 מצודת דוד.
334 שלא לבד שחרה אפו כי גם הוציא הקללה בשפתיו (מלבי״ם). ואברבנאל מבאר שברוח שפתיו יהרגם בתוקף זעמו.
335 מלבי״ם.
336 מצודת ציון.
337 וכפל הדבר במילים שונות (רד״ק, מצודת דוד). ואברבנאל ביאר כי ״שפתיו מלאו זעם״ הוא משל על רוב הכעס, ״ולשונו כאש אוכלת״ הוא משל על גודל הנקמה. מלבי״ם מבאר כי הנביא מדבר על ישראל, ומצייר את ה׳ שהביא את האויב הזה שבט אפו על ירושלים, מצד אחד כאילו כולו מלא אש ועשן ודין ורוגז, כי כן היה נראה בחיצוניותו שבא לכלות את ישראל באפו ובחמתו, ומצד שני בפנימיותו כולו מלא רחמים וחמלה ומשתדל לכבות את האש והקצף במי החסד, ואומר כי שם ה׳ היינו סנחריב שה׳ הביאו בא ממרחק, ומציירו בדרך ההגשמה כאילו נחירי אפו בוערים וכבד משאת העשן היוצא מן הנחירים הבוערים, ובפס׳ הבא מתאר את פנימיותו.
338 אבן עזרא, מצודת דוד. כלומר הדיבור היוצא ע״י רוח הפה, והיינו דיבורו של ה׳ (רד״ק, מצודת ציון). ואבן עזרא מבאר שהוא דרך משל על דברי המלאך המכה באשור.
339 מצודת דוד.
340 מצודת דוד.
341 רד״ק, מצודת דוד.
342 מצודת דוד.
343 מצודת ציון.
344 שהחלק ממעל לצואר יהיה ממעל למים ושאר הגוף מתחתיהם, ובמים כאלו יש סכנה שהעובר יטבע בהם (מצודת דוד).
345 מצודת דוד. רש״י מבאר כנחל שוטף אשר העובר בו יחצה בו עד צוארו שאין בו שום כח לעמוד בפני שטף המים. ורד״ק ביאר שכמו מי הנהר שהגיעו לאדם עד צוארו שאין לו דרך לצאת מהם אלא יטבע בתוכם או שקרוב להיות טובע, כן מחנה אשור כמעט כלו כולם כי לא נשארו אלא מעט כשיעור הראש אצל הגוף.
346 רד״ק, מצודת דוד.
347 רד״ק.
348 רד״ק, מצודת דוד. כלומר להוליך ולהביא ולפזר בתוך הנפה (מצודת ציון).
349 מצודת דוד.
350 רש״י.
351 כי הנפה עשויה לברור הבר מן התבן, אבל הנפה הזאת שהכל נופל דרך נקביה אין בה תועלת, וכן מחנה אשור ינופו בנפת שָׁוְא כי כולם יכלו ולא ישאר מהם שארית (רד״ק, מצודת דוד).
352 מצודת דוד.
353 ויפלו שם (רש״י). כי הרסן ששמים על לחיי הבהמה מיישרה להוליכה בדרך הישרה, אולם הרסן שישים האל על לחיי העמים ההם להוליכם לירושלים יתעה אותם שילכו לאבדון, רוצה לומר המקום יתן בלבבם ללכת לירושלים כדי להוליכם לאבדון (רד״ק, מצודת דוד). מלבי״ם מבאר (בהמשך לביאורו מפס׳ קודם) שמצייר את רוחו הפנימי של ה׳ כגוף שעד הצוואר הוא נחל שוטף ומן הצוואר ולמעלה הוא אש בוערת להבה ועשן, ועד מקום הצוואר עצמו יחצה ויבדיל בין חציו אש שלמעלה וחציו מים שלמטה, והכוונה שהגם שנדמה כאילו ה׳ היה כועס על ישראל, רוחו הפנימי ומחשבתו היה אך טוב וחסד, ופלג אלהים מלא גשם נדבות לכבות את האש והחמה.
354 לדעת רש״י ואבן עזרא הדימוי לשיר של פסח הוא לפי שהשמחה הזאת תבוא בליל פסח. ולדעת רד״ק כמו הלילה שמתקדש בו החג ששמחים בו ואומרים בו שיר כן יהיה לכם ביום מפלת מחנה אשור שתשמחו ותשירו ותהללו לאל שעשה לכם נס גדול. ומלבי״ם מבאר שהנביא מצייר שכפי שהתרבתה שמחת ישראל אז בקריאת הלל ותודה על פסחיהם כן רבתה המהומה במחנה אשור.
355 רד״ק.
356 רד״ק, מצודת דוד.
357 מצודת דוד.
358 מצודת דוד.
359 והוא ליל פסח (מצודת דוד). ורש״י מבאר כמו שאמרתם שיר של הפסחים במצרים. ותפס ״כליל התקדש חג״ שכל היום היו טרוחים וטרודים אף כאן כל היום היו עצבים ועכשיו שמחים (ר״א מבלגנצי). חומת אנך מבאר כי כמו שאומרים הלל בליל פסח כי גברו מאד אורים גדולים ורחמים רבים כן יגברו הרחמים לאבד את סנחריב.
360 מצודת דוד.
361 רד״ק מבאר כי השיר הוא בפה והשמחה היא בלב, ולפיכך אמר ושמחת לבב.
362 רש״י.
363 מצודת דוד.
364 שהיה החליל מכה לפני מביאי הביכורים בבואם להר הבית (רש״י, מצודת דוד). ורד״ק מבאר שיבואו בהר ה׳ שהוא בית המקדש לשיר ולהלל שם אל צור ישראל שהיה צורם וחזקם עם מלך אשור, ומה שאמר כהולך בחליל כי ההולך בחליל באמת יש לו שמחת לבב.
365 הוא הר הבית (מצודת דוד).
366 אברבנאל. והיה צורם וחזקם עם מלך אשור (רד״ק).
367 תרגום יונתן.
368 ר״א מבלגנצי. ואחז במשל מדרך בני אדם הנלחמים שמרימים קול צווחה לאיים על שכנגדם (מצודת דוד). ומצודת ציון ביאר כי הוד הוא הדר ויופי.
369 מלבי״ם. שבא מלאך ה׳ בא בקול רעם שהבהילם ויצאה נשמתם (רד״ק, אברבנאל).
370 מלבי״ם.
371 רש״י, מצודת ציון, מלבי״ם. כלומר שיוריד האל זרועו עליהם, ר״ל מכתו (רד״ק).
372 מצודת דוד. ומלבי״ם מבאר שרק יראה להם את הנחת זרועו להפחידם ועדיין לא יכה בהם.
373 מצודת דוד. וכפל המילה בשמות נרדפים (מצודת ציון).
374 מצודת דוד.
375 מצודת דוד. שנשרפו אוכלוסי סנחריב (רש״י) ופירשו רז״ל שריפת נשמה וגוף קיים (רד״ק).
376 מצודת ציון.
377 מצודת ציון. דהיינו לא ישאר מהם שארית כאילו הביא עליהם כל המכות הללו (רד״ק, מצודת דוד). ואברבנאל מבאר כי זה משל למגפה ולאש שורפת שנכנסה בגופותיהם ונשרפה הלחות השרשי ומתו מקול ה׳.
378 מלבי״ם.
379 מצודת דוד. רש״י הביא את המדרש (סנהדרין צה:) שהקב״ה פתח את אזניהם ושמעו את שירת חיות הקודש ומתו.
380 מצודת ציון.
381 אבן עזרא, מצודת דוד.
382 מצודת דוד.
383 אבן עזרא, מצודת דוד. רד״ק ביאר כי האל יכה אותו בשבטו. ויש מרבותינו שפירשו כי אשור שהיה מכה בשבט עתה יחת וישבר (תרגום יונתן, רש״י, רד״ק בפי׳ השני). ומלבי״ם מבאר כי בעת שהחלו ישראל לשיר בעת התקדש חג השמיע ה׳ את הקול ההוא וכבר מפניו נחת אשור ונשבר.
384 רד״ק.
385 רד״ק.
386 פתרון המקרא בסרוס, כאלו אמר והיה בתופים ובכנורות כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח ה׳ עליו (מצודת דוד).
387 כי באבוד רשעים רינה, וכאילו המלאך מנגן בשעה שמכה אותם (רד״⁠ ⁠׳ק).
388 וכפל הענין כי המנגן מניף בידו (רד״ק). ובמדרש, תנופת קציר העומר עמדה לישראל באותה מלחמה כי ליל ששה עשר בניסן היה (רש״י, ילקוט שמעוני).
389 כתוב ״בה״ ר״ל במחנה, כי הוא בלשון נקבה כמו (בראשית לב, ט) ״הַמַּחֲנֶה הָאַחַת״ (וראה רש״י שם המבאר כי מחנה יכול לבוא גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה), וקרי ״בם״ ר״ל באנשי המחנה (רד״ק).
390 רש״י. רש״י ומצודת דוד מבארים את הפסוק בדרך שונה, ולפי ביאורם פתרון המקרא בסרוס, וכאילו אמר והיה בתופים ובכנורות כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח ה׳ עליו, ובמלחמות תנופה נלחם בם, כלומר יהיה שמח לנגן בתופים ובכנורות בכל מקום אשר מחנה אשור שהוא כמטה מוסדה עבר שם בדרך מהלכו וְהִשְׁחִיתָהּ, והשמחה תהיה בשמעם אשר המקום הניח עליו זרועו להכותו ונלחם בם במלחמות תנופת שוא, כי כולם כָּלוּ ולא נשאר מהם שארית.
391 רד״ק.
392 מצודת ציון. כלומר הגיהנם בוערת בחוזק רב כאילו נערך מזמן קרוב (מצודת דוד). אבן עזרא מבאר מלפנים. רד״ק מבאר קודם מותם, שהנביא התנבא בטרם בא הגזרה על נפילתם ואמר שבמות גופם תמות גם כן נפשם ותהיה בגיהנם. ובמדרש, ״כי ערוך מאתמול״ הוא יום שני לבריאת עולם, יום שיש לו אתמול ואין לו שלשום, והוא ערוך לרשעי ארץ, בה נדונים דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ופרעה וחילו סיסרא וכל המונו, ולפי שביום שני נברא גיהנם לפיכך לא נאמר ביום השני ״כי טוב״ (רש״י, ר״י קרא, ילקוט שמעוני).
393 רש״י, רד״ק, מצודת ציון. ונקרא כך כי כל הנפתה ביצרו נופל בו (רש״י, מצודת ציון). אבן עזרא מבאר כי תפתה הוא שם של מקום מטונף סביב ירושלים ששם משליכים זבל ועולה ממנו עשן. מלבי״ם ביאר תפתה על שם מקום בשם תופת כי כי בניו של סנחריב הכוהו בחרב, (וראה הערה בסוף הפס׳).
394 המילה ״תפתה״ (-גהינם) נזכרה בפסוק בלשון זכר ובלשון נקבה (רד״ק).
395 רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
396 מצודת דוד.
397 לשון אש נסקת, מערכת עצים על האש קרויה מדורה (רש״י).
398 מצודת דוד.
399 רד״ק, מצודת דוד.
400 רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
401 רש״י, רד״ק, מצודת ציון.
402 והכל הוא דרך משל על מרבית היסורים שהביא הקב״ה עליהם (רד״ק, מצודת דוד). מלבי״ם מבאר כי הנביא מספר מה היה סופו של סנחריב המלך בעצמו, וחז״ל קבלו בזה (סנהדרין צה:) כי הכין את בניו להקריב אותם לע״ז ולכן קדמו להרגו, והנה המקום שבו הקריבו הבנים לע״ז היה נקרא תופת כמ״ש (ירמיה ז, לא) ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, ומספר כי תופת זה אשר הכין סנחריב לבניו היה בשביל עצמו כי ע״י זה נהרג, ואמר כי ערוך מאתמול תפתה שבו רצה לשרוף את בניו לע״ז, אבל גם היא למלך הוכן, שלכן בניו הרגוהו, למלך אשר העמיק והרחיב את התפתה, והגם כי מדורתה אש ועצים הרבה לשרוף את בניו לע״ז, אבל נשמת ה׳ ורצונו בערה בה כנחל גפרית עד שנשרף בו עושה המדורה בעצמו כנחל הנמשך ובוער למרחוק.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×